נדיף 13.7.13
לילה שני לאובדן שינה דינו מכאוב בשריר הלב עד כדי רצון להסתמך, להתרכך. לקיחת הנשימה כה מכאיבה.
לקחתי גם אותנו למחוז מדומיין לא שונה, לא שרוף, כי אם בוסתן, הקנתי לנו בוסתן של משהו שנעשה בו משהו הרי אני ואתה, לא עשינו כלום, תן לי לחדד, לא נעשה, אני סבורה, ואתה תשאל למה
האם לענות לך, האם אשבור תליון ביד קמוצה, ביד השניה, כי לא תבין
מדוע
מכאוב, אולי מחלה לבבית, עד כדי רצון אל מות כזה, אולם נרדמתי, והמכאוב המותך נבלע אל צללים אל בהק של ליל גמור ומרותך שנדמו בו גימורים מחרידים, מאוכזבים את עצמם בהם. כפי שאני מרדימה את כאבי שריר הלב, כך ארדים את ילדיי. בתקוה מודרכת אל תחילת דבר נעים בלבד, אומר להם, המתינו, אביא מים חמימים מהמקווה היתה מעט שמש היום. לא נזכור שבכינו, ולתהות על כאלו, שיראוני בבוא יום, עינים בבליטת דמעתן, שהברק הממסגר את גרעינן הוא זה של הצער מן האימה, האימה מן המופחדות המצעפת. ואם אלד, עיניי יהיו קטנות, נוירוטיות, יגעות לרחם, כמו של אמא
*
אני מבינה אותנו בהיר עם כל לילה
בהיר וצח הוא שאנו קשר קלוש, יפהפה, אך קלוש
אני שמחה שאתה אוהב מעבר לזה, בחלק אחר של יומך או לילותיך, שאני שולית, גם זה
חשוב
גם זה
ישנו
אישה מותשת פניה נופלות לנקבוביות הסלע הגעשי
או שמא נשלחתי מהחזות הזאת לגרום לביסוס הגז, להתנדפותו
אולי משום היות זה מרכיב נורא בחוזקו, ביכולתו להחיות אותי, הוא מתנדף, כלומר
הממשות הטמונה בו
אני מנסה להגיד שמבעד, ישנה רק פליטה מעטה או עוצמה אדירה שתבהיל בזמן
אין לנו התנהגות, אחרי כל השנים הללו, לא תפסנו ששנינו חלשים להנהיג זמינות של געשיות
נביעה בהעדר נביעה
בהעדרות
אנו נעדרים את כל הפליטות
אני מוכרחה להסתפק, לומר עד כאן זה לחלוטין יפה, להכיר יופיו של אומץ שלא בותק
לחדול בליטוף שערך, לנשק בעין
אתה לא תסתפק, עם זאת, הנך רחב בשדיה ראיתך ואתה מוכרח בעוד, לא בי ואיתי, לא
אינך חייב לי דבר ואתה מפגין זאת דרך טמפרטורות נעימות
לבי לוע התמוטטות
לא מבקרים כאן
קלדרה, ואם מישהו יבוא להסתפק
אהיה מבולבלת, למבקר הנדיר יהיה חם מעט
צרה או זקנה 13.3.13
הגזירה שלי היא שאני עודני תרה אחר פינת-סתר
ליישב בה את גוש הצללים שלי על מנת ליצוק יותר, לקחת עם הזמן, אולי להניח להם
אני מוסיפה לשוב למבואות ולפרוסות העתיקות ביותר שבי
רק כדי להחליפן בזרדים יבשים מספיק כדי להבעיר, משום שאם זה יבער, ויגיע לגוף שלי, זה יבער מלמעלה ויסתיים למטה, בדרום שאני נגררת אליו עם שדה ראיה עייף ומרוט, שדה לכתת עליו רגליים, כי הוא שפה דלילה אחרונה בשביל לבוא אל השפה הגדולה והמדברית, המעורבת בדבר, ולמצוא מוצא,
ולהיות שחוקה מסיוטים שאני כשרה ורעננה די לזכור כדי לפחד באמת, כי אני לא מפחדת באמת עדיין. טוב שאני מבחינה בכל האצבעות שלי, מבינה כשהן חזקות, להכין אותן לסלעים, למקומות על סלעים שימצאו בהם אחיזה, זה יהיה מוצק, חם, חם, ואני אחצה ביצה אחר ביצה גם אם הלבנה תחסר, כי נמאס לי מאד לחזור אל כולם, וזה העיקר, המדבר רפוי, ואני יודעת שבקרוב יגיע הזמן
was fired at 1225'C